דמיינו שבוקר אחד העולם כולו נצבע שחור לבן. כל דבר צבעוני בחייכם איבד את ייחודו והותיר אתכם עם שני גוונים בלבד. לאחרונה, נתקלתי בכתבה מעניינת שתיארה כיצד המרחב שלנו הופך אט אט מעולם רב גוני לעולם מונוכרומטי, בעיקר בסקלת האפורים. בפסקאות הבאות, הבנתי שבשנים האחרונות מותגים גדולים, בעידוד לקוחותיהם, מדירים צבעים רבים מקשת הצבעים ודבקים בקו מיתוגי שעיקרו שחור, לבן ואדום. די בסיור אקראי במרכז מסחרי, עם מותגים כמו ארומה, קסטרו, זיפ, קפה נאמן, קפה הלל, קרוקס וללין. חברות אלו, שתופסות נפח פרסומי ניכר, גורמות בכך, גם אם שלא במתכוון, ל"טבע העירוני" שלנו להיצבע באותם גוונים, וכופות עלינו נוף מונוטוני. מנגד, לא מדויק להטיל את האחריות רק על המעצבים או המותגים. גם מצד משתמשי הקצה, הביקוש לשחור ולבן גדל. קחו לדוגמה את שוק הרכב: מבט חטוף ברחוב יגלה לכם רכבים בצבעי לבן, שחור ואולי אפור ששולטים ביד רמה. יש שיטענו שהתופעה היא טרנד חולף, או עניין פרקטי. אך טיעונים אלו נסתרים בקלות בכך שהדבר מעיד על חוסר מעוף, הליכה בתלם וכניעה למיינסטרים או לבינוניות. אין ספק ששילוב הצבעים שחור, לבן ונגיעות אדום הוא שילוב מנצח. הוא חזק, זכיר ועוצמתי. אך מצב שבו יותר ויותר מעצבים ומותגים בוחרים באותה שפה מיתוגית, גורם בדיעבד להחלשת המותגים. הכל נראה כמעט זהה (למעט צורת הסמל), והשוני מתבטא רק בניואנסים קטנים. זה מוביל לעיוורון וקהות חושים, במקום ליצור בידול וגירוי. כל האמור לעיל אינו בא בטענה או האשמה, אלא כדי לגרום לקהילת המעצבים, יחד עם הלקוחות, להתעורר, להעז ולחשוב אחרת ומחוץ לקופסה. אני כמעצב מאמין שהצבע הוא כלי חשוב בהגדרת העצמיות שלנו ושל המותג. הצבע מאפשר לנו לשאוף, לפרוץ גבולות ולבטא את מי שאנחנו. אז מי מרים את הכפפה באתגר העיצובי הבא שלו? |